יש לא מעט בתי ספר שבהם בוגרים שחזרו כמורים, אך באולפנת אמית חיפה – אחת משלוש מורות – היא בוגרת המקום. שליש מהצוות החינוכי, בוגרות האולפנה – שחזרו אליה.
נופר סויסה-פוגל, מחנכת כיתה ט’ ורכזת חברתית שש שנתית, סיימה את לימודיה באולפנה בשנת 2015. “כשלמדתי הייתה כאן אוירה משפחתית והעצימו אותי מאוד, הייתי יו”ר מועצת תלמידים, עשיתי כל תפקיד שתלמידה יכלה למלא”, היא צוחקת. על תחום החינוך היא הייתה נעולה כבר מגיל צעיר. “מכיתה ב’ ידעתי שהחלום שלי הוא להיות מורה, שיניתי את המקצועות שאלמד, אבל תמיד החלום היה לעסוק בחינוך. בכל השנים שלמדתי באולפנה, אמרתי למורות שלי והמנהלות שאני עוד אחזור להיות מורה בבית הספר ואפילו לנהל”.
לפני חמש שנים חזרה נופר לאולפנה בתור ממלאת-מקום ולפני שלוש שנים החלה גם לחנך כיתה. “זאת התחושה הכי טובה שיש. לחזור הביתה, למקום שאני מכירה בו את כולם וגידל אותי. בהתחלה היה קצת מביך להיות בצוות עם המורות שלי, אבל מהר מאוד הן הפכו להיות העוגן שלי, אלה שאני יכולה להתייעץ איתן בכל דילמה שיש לי ובעצם היו החונכות שלי”.
הודיה טבריס היא מחנכת ז’ שעולה איתן לכיתה ח’, מורה לספרות ותנ”ך וכן רכזת תקשוב. את לימודיה היא סיימה לפני 12 שנה. “זכורים לי לטובה בעיקר שיעורי ספרות. עד כדי כך שבעקבות החוויה הטובה של הלמידה – עשיתי 2 תארים בספרות עם ישראל בבר אילן. בנוסף גם ההכתרה בכיתה י”ב -שבה עשיתי תפקיד ראשי של סלאח שבתי -בניצוחה של המורה רותי ברוך שמלמדת גם היום, וכמובן הטיולים השווים, שבתות האולפנה, מסע משואה לתקומה והמדרגות האינסופיות”.
גם אצלה, תחום החינוך היה חלום ילדות שהתגשם. “מכיתה א’ ידעתי שאהיה מורה. בדמי ברוחי בנשמתי”. הבחירה ללמד במקום למדה, היתה טבעית. “נהניתי כתלמידה, הצוות החינוכי היה עבורי מודל – אז לחזור למקום התבקש. היתה לי מחנכת שאמרה לי: בסוף את תצאי מפה ותבחרי מי את רוצה להיות. אחרי השרות לאומי חשבתי שאני רוצה להיות המחנכת שהיא היתה בשבילי”.
רגע מכונן אצל הודיה, היה הכניסה לחדר המורים, בו עדיין נמצאות המורות שלימדו אותה. “כמו למשל שירה טסלר המנהלת הנוכחית של החט”ב, שחינכה אותי בכיתות ז-ח. להכנס לחדר מורים בהתחלה בתור מורה היה ממש מרגש. בפעמים הראשונות הרגשתי הזוי להיות פה כדי לשתות קפה ולא כדי להתחנן על ציון מגן”, היא צוחקת.
אצל רעות שרוני-דויטש, בוגרת האולפנה שמלמדת בה כבר לא מעט שנים – הרצון לחזור ללמד בה, נבע דווקא ממקום של חוויה מתקנת. “כתלמידה – הדגש היה של לימודים והישגיות ואת זה רציתי לשנות”, היא מסבירה. “אחרי שעבדתי כמורה ממלאת מקום בחינוך גופני – החלטתי לחכות להיכנס לשליש משרה כמורה לחינוך גופני ומשם זה צמח לעוד תפקידים ומקצועות באולפנה. הבטחתי לעצמי שאהיה המורה שההשראה שלה היא המורות שבזמנו כן ראו אותי והעצימו אותי בזכות החוזקות והכישורים שניחנתי בהם”.
הסיפור של רעות מחבר שלושה דורות. תמי קפלן, המורה שלימדה אותה במגמת לימודי ארץ ישראל, תחנך השנה את הבת שלה, שלומדת באולפנה ועולה לכיתה י”ב. “יש לי כל כך הרבה הכרת הטוב על מה שקיבלתי ממנה באותם ימים ואני שמחה שהיא גם תלמד את הבת שלי ותאפשר לה להביא את עצמה לידי ביטוי. באולפנה כיום נלחמים על כל אחת ולא מוותרים”.
ברכה עינת, שמלמדת לשון וספרות – עם הממוצע הכי גבוה במחוז, אף היא בוגרת האולפנה. “בית הספר היה בעבר יותר שמרני, ומרוכז יותר בהצטיינות לימודית, ועם זאת נהניתי בו , בעיקר מהמגוון הרחב של החברות, שעם חלקן אני בקשר עד היום”, היא נזכרת. “זכור לי במיוחד טיול שנתי של כיתה ט’, בו ביקרנו ביריחו. ממש בתוכה. התלבושת שלנו היתה חצאית חומה עם חולצת כפתורים צהובה. בחרתי לחזור וללמד באולפנה, כי רציתי לתרום למקום שנתרמתי בו, ואני בהחלט שמחה על הבחירה הזו”.
ענת בוקסבוים – בלזר, המורה לשל”ח סיימה את לימודיה באולפנה לפני 24 שנים. “הייתי יותר מכוונת לענינים החברתיים: הדרכתי בבני עקיבא והייתי מעורבת במועצת תלמידות, אירועים בכיתה וכדומה, אז המורות המקצועיות היו קצת פחות מרוצות ממני כתלמידה”, היא נזכרת. “אבל המחנך שלי- אריה הכט – שגם לימד אותנו אזרחות – היה מאתגר אותנו. זה היה השיעור שהשתתפתי בו הכי הרבה”.
לפני כמה שנים, היא חזרה אל האולפנה, הפעם על תקן מורה מן המניין. “האמת בחשש גדול מהמסגרת שהכרתי”, הוא מודה. “אך הייתה לי הפתעה ענקית כמה נחתתי בדיוק בבית. אולפנה ערכית שהחינוך ופן החברתי מקבל בה מקום נרחב ומשמעותי כל-כך”.
אפילו מנהלת האולפנה, אביטל פלג – היא בוגרת ותיקה של האולפנה, שלמדה בה לפני כ-40 שנה. “כל פינה באולפנה מזכירה לי חוויית ילדות והזכרונות האלו מלוים אותי בעבודת הניהול”, היא מתארת. “מתוך היכרות עמוקה, שייכות וחיבור לקהילה שבה גדלתי נולד הרצון שלי לחזור למקום הזה שהוא עבורי בית ומשפחה”.
את החוויות שלה כתלמידה באולפנה, לפני כ-40 שנה, היא מבקשת להעביר הלאה לדור הבא. “כשלמדתי בכיתה ז’ באולפנה, מדינת ישראל חגגה 30. הזהות היהודית שלי נבנתה באותה שנה. הגאווה של שירי תש”ח, אותם שרנו בנוכחות ההורים ששיתפו בחוויות שלהם מקום המדינה. השנה, כשמדינת ישראל חגגה 75, רציתי שכל בת באולפנת תחווה את מה שאני הרגשתי אז”.
או למשל החוויה שלה של זכייה במקום הראשון של חידון תנ”ך בית הספרי, היא ניתבה לטובת חידוש המסורת באולפנה. “עשינו השנה הרבה חידונים ותחרויות סביב ידע ולימוד תורה. כך הבנות יכולות להעשיר את הידע שלהן ולזכות בהכרה. בתור אחת שיודעת כמה החוויות הללו העצימו אותי – בקשתי להעביר אותם גם לתלמידות שלי”.
“מרגש ממש לנהל צוות ששליש ממנו גדל באולפנה- זה מקום עם מסורת, עם גאוות יחידה, עם עומק. תחושת השייכות מאוד נוכחת”, מתארת פלג. “זה נותן למורות החדשות הרבה כוח ועמידה בשיח מול הצוות הותיק. למרות שחלקן מאוד צעירות, הם חלק מהמקום. הן יודעות בדיוק מה צריכות הבנות כי הן עצמן היו שם לפני כמה שנים. כמו שנופר מובילה את מנהיגות התלמידות כי זה מה שבנה את האישיות שלה, או כשרעות דואגת שלא תהיה תלמידה שאין לנו תפקיד מתוך המקום של אותה מורה שראתה אותה. זה נותן כוח ומשמעות לעבודת הצוות וגם כוח לעבודה מול התלמידות”, היא מסכמת.
